יש סימנים שאימא או אבא מתמודדים עם בריחת שתן? ככה תגלו והכי חשוב – תתמודדו

ראיתם סימנים שבן משפחה מבוגר מתמודד עם בריחת שתן? לפני הכל, כדאי שתדעו - הורה שסובל מבריחת שתן יודע ומבין את זה בדרך כלל, וזה משהו שבדרך כלל קורה בצורה הדרגתית. מעטים המקרים של "מאפס למאה". כלומר, גם ההורה עצמו עובר תהליך של עיבוד העניין, תוך כדי איבוד השליטה. זה מאוד תלוי במערכת היחסים שהייתה קודם לכן בין ההורה והילד.

ייתכן שלבריחת השתן של ההורים יש פתרון רפואי. כדי לבדוק מהו ולהתאים את הטיפול הנכון למצב, צריך לבדוק מה הסיבה לבריחת השתן.

כשמערכת היחסים עם ההורה היא טובה, ואפילו חברית, אפשר לומר להורה: "אולי כדאי להחליף" או "יש מצב שברח לך"; יש אפילו משפחות שעם הזמן לומדות לצחוק על זה, וזה מקליל את המצב. אבל צריך לזכור, שיש מקרים שהומור כזה הוא יותר מביך, מורכב ומאיים.

משתנה חשוב נוסף הוא איך הילד מקבל ומעבד את ההבנה שההורה שלו מזדקן, ואיך הוא מתמודד עם זה כשהסימנים הפחות נעימים שלהם, כמו זה, ממש עומדים לנגד עיניו.

פרשנות אחת יכולה להיות: "הוא מזדקן, זה לא נעים", וגם יכולה להגיע הפרשנות של "הוא דמנטי"/ "הוא עושה לי בכוונה"/ "הוא מוותר". כשאני יושב בקליניקה עם מישהו שלהורה שלו יש כזה סימפטום, אחד הדברים הראשונים והפשוטים שאני מציע לו הוא לרכוש ידע טכני על הסיבה לבריחת שתן בכלל, ואצל מבוגרים בפרט.

גיליתי לאורך השנים שידע יכול להעניק תחושת ביטחון, והוא מצליח להפחית את תחושת הסטרס, כי לפחות בהרגשה, הוא מעניק שליטה כלשהי במצב. זה לא אומר כמובן שום דבר על המצב המנטלי שלו, והוא לא עושה את זה בכוונה – מדובר בסימפטום פיזיולוגי לחלוטין.

אחת התופעות שאני רואה לעיתים קרובות מאוד אצל ההורים והילדים כאחד – זו הכחשה. "ברח לו חד-פעמית כי קר/ כי התרגש/ כי רחוקים מהבית". אבל הרבה פעמים הילדים צריכים עזרה לקבל את המצב ולהשלים איתו, כי זה מעבר לקבלת העובדה שיש בריחת שתן . יש כאן ממד נוסף, שהוא קבלת הפרשנויות הנלוות שאנחנו נותנים למצב. צריך לעזור לאדם שמתמודד עם הורה מזדקן לעשות הפרדה בין הפרשנות לבין המציאות.

כשאדם מכחיש, צריך לבדוק למה הוא זקוק להכחשה, ולשקף לו אותה. אני לא מזלזל בהכחשות, ובהחלט מכיר בכוחן – הנפש שלנו משתמשת במנגנון ההגנה הזה כי הוא עובד והוא חיוני. אם אדם יכול לעמוד מול קיר ויגיד לעצמו שאין קיר, הוא באמת לא רואה את זה. רואים את זה הרבה אצל הורים, ובזִקנה יש לא מעט דברים שנוח להכחיש – גם לאדם עצמו שמתחיל להתמודד, וגם לבני המשפחה שלו שההתמודדות מהצד שלהם גם היא לא פשוטה. אחד הדברים הנפוצים שאפשר להתחיל לראות בגיל השלישי הוא הקושי בנהיגה – יש תאונות קטנות ובעיות שצצות, כשמבחינה פיזיולוגית יש קשיים. האדם יכול לספר לעצמו למה זה מקרי, ולמה הכל בסדר, אבל לרוב – הילדים אומרים את הדברים כמו שהם, ומעמתים אותו עם המציאות.

כשקושי אובייקטיבי בנהיגה עולה, ויש חשש אמיתי מתאונות – ברור לכל הצדדים, בדרך כלל, שמדובר בעניין של פיקוח נפש ולכן קל יותר להתגבר על הקושי לעמת את האדם עם המציאות.

בריחת שתן היא שונה – אין סכנת חיים לאף אחד מהצדדים, וכשאין היבט של "פיקוח נפש" - קשה לנו יותר. עם זאת, בריחת שתן מסבה הרבה פעמים סבל מיותר, וקונפליקטים בין ההורה והילד. הכחשה, במקרה כזה, מונעת חיפוש של פתרונות – אם ההורה מכחיש שהבעיה קיימת, הוא לא אחפש פתרון. אולי, מקסימום, פלסטר נקודתי – אבל לא מעבר.

כשאדם מתמודד עם הורה מתבגר ומתחילים לעלות קשיים, זו אחת מההתמודדויות הכי קשות שיש לנו. מעבר להתמודדות הכלכלית והפיזית, שדורשת אובדן ימי עבודה, היא דורשת היבטים רגשיים עמוקים, שיכולים לנבוע מסוגיות לא פתורות של אדם עם עצמו ועם ההורה שלו – זה עמוק ומורכב בהרבה רבדים. נוסיף לכך שה"ילד" עצמו נמצא בגיל קריטי בחיים שלו בגיל 40–50 – זהו "דור הסנדוויץ''". דור שמתמודד מצד אחד עם ילדים ומתבגרים, ומהצד השני עם הורים שמזדקנים. נוספים לזה לרוב התמודדות עם קריירה, עם מצב כלכלי וכל מה שקורה מסביב. הטיפ הכי חשוב שלי הוא לא להישאר לבד – לשתף ולפנות לעזרה. האוכלוסייה מזדקנת, ועם הזמן והעלייה בתוחלת החיים זה רק הולך וגדל, וזה אומר שנורא קשה להסתדר ולהתמודד עם זה לבד.

1. פן הטכני – פתרונות שיעזרו להורים ביום-יום

   
   פתרונות טכניים לבריחת שתן דוגמת מוצרי ספיגה למבוגרים , תמיכה מאנשי מקצוע, למידה של תרגילים לחיזוק רצפת האגן וכל מה שיכול לשפר את איכות החיים.




2. פן הרגשי - לא להישאר לבד עם המטען הרגשי

   
   תארו לעצמכם אדם שמתמודד עם הורה מזדקן – הוא יותר עמוס רגשית, הזמן הפנוי שלו מוקדש לטלפונים, תיאומים לרופאים, עזרה להורה ועוד. נוסף להם יש גם בן זוג וילדים עם דרישות ושאלות, וכמובן מתעוררים רגשות אשמה כהורה. כל זה – מלבד המטען הרגשי סביב ההורה עצמו. לכן, אני ממליץ לגשת לאנשי טיפול. יש אנשי מקצוע ואנשי טיפול שמתמחים בעבודה עם ילדים להורים מזדקנים.

זו שאלה טובה אך לא פשוטה, כי כל מקרה – לגופו. כשההורה מגיע לגיל מסוים, צריך לשלב עזרה סיעודית. בעמותות למיניהן יש עובדים סוציאליים שיודעים לתת מענה לילד ולהפנות אותו בעת הצורך, וגם אם ההורה מתאשפז בבית חולים – יש עובד סוציאלי שאמור לסייע. אפשר לפנות גם לפסיכותרפיסט, מטפל פרטי – ובתחום הקשישים רובם יהיו עובדים סוציאליים קליניים או פסיכולוגים שמתמחים בזִקנה.

מהבחינה הטכנית, מה שעוזר בבריחת שתן הוא פתרונות ספיגה. מעניין להזכיר שלא מופיעה בהם המילה "חיתול" – יש בזה משהו שעוזר בהכחשה, שזה לא אידיאלי, כמו שהזכרתי קודם. מצד שני – אני בעד מה שעובד, ואם זה עוזר עם בריחת השתן, ולא מקשה על ההתמודדות – אז טוב להשתמש בזה. עם הזמן, מניסיוני, ההכחשה של האדם תפחת, והוא יבין שיש בעיה.

חשוב מאוד לפנות לטיפול, עזרה וייעוץ. וכדאי גם לפנות להדרכה או לחפש חומר מקצועי על הנושא. יש בעבודה סוציאלית שיקומית מונח שנקרא "ניהול מחלה", ואני חושב שלגבי כל בעיה או מחלה יש 2 אפשרויות – אתה מנהל את המצב, או המצב מנהל אותך. לנהל את המצב כולל לאסוף חומר על המחלה ועל הפתרונות, ולפנות לאנשי מקצוע. אחד הדברים שאני מעריך שקורה היום הוא שאנשים פתוחים יותר לטיפול ועזרה. בעוד שלפני 20 או 30 שנים, אנשים היו חושבים 10 פעמים לפני שהם פונים לאיש טיפול מהתחום הרגשי – במשך השנים הסטיגמה הזו החלה להיעלם, והיום ספק אם היא בכלל קיימת.

האמת היא, שזה השלב האחרון שלך עם ההורה – הוא יכול להימשך שנה, שנתיים או 15 שנים, וזה זמן לעשות לעצמך תיקון איתו. אני רואה אצלי בקליניקה הרבה פעמים תהליכים של סגירה והתמודדות עם עניינים לא פתורים, וזה מרגש בכל פעם מחדש.

קיימות מבחר דרכים להתמודד עם בריחת שתן בגיל מבוגר. העיקר להבין שהשיחה על הנושא יכולה להיות מאתגרת – גם לכם וגם להורים. בכל מקרה – אם ההורים טרם התייעצו עם רופא על התופעה, כדאי לפנות אליו.